בת הזקונים של פורטונה וארמונד אדרי. נולדה ביום כ"א בסיוון תשי"ח (9.6.1958) בישראל. אחות צעירה לגבריאל (גבי) ומיכאל (מישל).

רות – שהכול כינוה בשם החיבה רותי – גדלה והתחנכה באשדוד. בתום לימודיה היסודיים המשיכה לבית הספר "תיכון מקיף א'" וסיימה בהצלחה את בחינות הבגרות. בנעוריה הייתה פעילה בתנועת הנוער של ארגון הנשים ההתנדבותי "ויצו", ורכשה שם חברות וחברים שליוו אותה גם בחייה הבוגרים.

בשנת 1976, בהיותה בת שמונה-עשרה, התגייסה לצה"ל והוצבה בחיל הקשר (כיום: חיל הקשר והתקשוב). שירתה במחנה צאלים (באלי"ש – בסיס אימון ליחידות שדה; כיום: המרכז הלאומי לאימונים ביבשה – מחנה שומרון) שבנגב.

במהלך שירותה לקתה במחלה בעקבות חיידק שנדבקה בו בבסיס, ונאלצה להשתחרר מצה"ל. הבירור הרפואי העלה כי כלייתה נפגעה קשות. היא הוכרה כנכת צה"ל ולמשך שארית חייה התמודדה עם תופעות הלוואי של המחלה והשלכותיה.

את מאיר גל, בחיר ליבה, הכירה בהיותו חברו הטוב של אחיה. השניים התאהבו וב-26 בספטמבר 1978 עמדו תחת החופה. הם קבעו את ביתם באשדוד, ובמרוצת השנים נולדו ילדיהם דרור, עודד ושני. "רותי הייתה אימא יוצאת מן הכלל ורעיה נהדרת," סיפר בעלה, "היא הייתה אחראית על חינוך הילדים, וכל הישגיהם נזקפים לזכותה."

בסביבתה הקרובה והרחוקה נודעה רותי בטוב ליבה וביכולת הנתינה הגדולה שלה. "היא תמיד חיפשה איך לעזור ולתרום," סיפרו אוהביה.

לימים, הידרדר מצבה הרפואי והיא איבדה את כלייתה. אחיה מיכאל תרם לה את כלייתו שהושתלה בגופה ושרדה חמש שנים. לאחר מכן, עברה השתלה נוספת בדרום אפריקה; הכליה החדשה החזיקה מעמד שבע שנים. רותי התמודדה בגבורה עם מצבה הבריאותי המורכב, עם התרופות ותופעות הלוואי הקשות שלהן, ועם ניתוחים ואשפוזים חוזרים ונשנים. למרות המוגבלות שנכפתה עליה והכאבים העזים שהיו מנת חלקה היא המשיכה להיות פעילה בקהילה, לא התלוננה ושמרה על עצמאותה.

מאז ומתמיד נמשכה לעולם הרוח וכעת, בבגרותה, חשה צורך ללמוד ולהעמיק חקר. היא השתתפה בקורסים להתפתחות אישית ולמודעות עצמית, למדה "רייקי 1" ו"רייקי 2" – שיטת טיפול שמקורה ביפן ומשמעות שמה – "אנרגיית חיים המכוונת על ידי תודעה אלוהית". טיפלה באנשים אשר הסתייעו בידע שצברה וזכו בהקלה.

גולת הכותרת של פעילותה ותרומתה לקהילה הייתה הקמת בית "קבלה לעם" מיסודו של הרב מיכאל לייטמן באשדוד – פרויקט שעמלה עליו רבות ושהסב לה סיפוק גדול.

לכל אורך שנותיהם יחד, היו רותי ומאיר בלתי נפרדים. בן זוגה ליווה אותה לכל טיפול ואשפוז, משפחתה עטפה אותה באהבה ובחום ולא הניחה לה להיות לבד אף לרגע. אוהביה העידו כי העיסוק הרוחני והכלים שרכשה העניקו לה עוצמה מנטלית אדירה והיוו עוגן משמעותי שבזכותם הצליחה לממש את שליחותה, להתמודד עם מצבה המורכב ולשרוד במשך שנים כה רבות – וזאת בניגוד לאבחנה הרפואית.

רות (רותי) גל נפטרה ביום ט"ז באדר ב' תשע"א (22.3.2011) והיא בת חמישים ושתיים. היא הובאה למנוחות בבית העלמין באשדוד. הניחה בעל, שני בנים ובת, נכד, הורים ואחים. על מצבתה בחרו ילדיה לחקוק את המילים: "חיוכך, צחוקך ושמחת החיים תישאר עימנו לעד. היית אשת מופת ודוגמה לכול. ייסורייך יעמדו לזכותך בעולם הבא. אהבתך וזכרך יישארו בליבנו לנצח".